אחרי הבטחת האליפות השניה, שוב חוזרת לה השאלה החשובה באמת: מה חולל את השינוי במכבי חיפה? מה הפך אותה מהקבוצה הכי בזבזנית ולא חכמה מבין הגדולות בליגה שלנו, למועדון ששוב שולט בענף? האם זו ההגעה של בכר, או זו של אצילי? האם זו ההחתמה של שרי או היסודות שהניח מרקו בלבול? ואולי זו בכלל חולשת היריבות לצמרת והבלבול שמאפיין את מכבי תל אביב והפועל באר שבע של השנתיים האחרונות.
סביר להניח שכל התשובות נכונות, אבל בלי תנאי אחד שום דבר מכל אלו לא היה עוזר: הקהל של מכבי חיפה. מכל הדברים הטובים שקרו למועדון הזה בשנים האחרונות, הטרנספורמציה שעברו האוהדים בירוק היא אבן היסוד לרנסנס שחווה יעקב שחר. ודווקא חגיגות האליפות המוזרות אמש, אחרי הפסד כואב למכבי תל אביב, שלישי בתוך ארבעה משחקים, מחדדות את הנקודה הזו בצורה הברורה ביותר.
לא צריך להיות זקן מדי כדי לזכור שפעם אירוע כזה היה נגמר אחרת. שפעם זה היה מסתיים עם שירים אכזריים כמו "אליפות בלי מאמן", על תואר הרבה יותר מרשים מזה שראינו השנה. ופעם התקשורת המקומית והארצית היו שותות את הדם למועדון אחרי הכושר של החודשיים האחרונים, ומורידים לכולם את הביטחון. מחלת הנפש הזו רדפה לא מעט מאמנים שהביאו הישגים יפים למכבי חיפה. האליפויות של אברהם גרנט הוכתמו עם יכולת הגנתית מדי, אלו עם רוני לוי קועקעו עם טענות על כדורגל אפרורי מדי וגם אלו עם אלישע לוי לא ירדו לאוהדים הירוקים טוב בגרון. אף אחד לא עמד בסטנדרטים ההיסטורים של ברקוביץ' או של ארמלי. כמעט כלום לא היה מספיק טוב עבור הקהל הזה.
ברקו במדי חיפה. שום דבר לא ישתווה לאז (האתר הרשמי של מכבי חיפה)
הביאו את השינוי (אלן שיבר)
אלא שמי ששינו את התרבות המועדון הזה היו גם אלו שהפכו אותה לכזו. איפשהו, עם הופעת האצטדיון המפואר החדש, גם מכבי חיפה החלה לצעוד חזרה לעבר אירופה. את הצעדה לשם הוביל קודם כל הקהל. האוהדים האלה שהמשיכו לקנות מנויים ולמלא את היציעים, גם כאשר מכבי חיפה זרקה עוד עונה לפח עם רכש מביך והחלטות ניהוליות רעות. מאידריסו ועד עטר. מבניון ועד גיא לוזון. אוהדי מכבי חיפה תמיד חזרו בסוף. לא משנה כמה הם התאכזבו ואיזה פקקים נוראיים ליוו אותם בדרך למגרש. הם למדו בדרך הקשה שמה שחשוב אלו לא התארים, אלא החוויה עצמה. חוויית מכבי חיפה, שמתקיימת מחדש בכל פעם שהם מתאספים וצובעים את היציעים בירוק. היא הסיבה לשמה התכנסנו. התארים, ההישגים, הניצחונות, באים רק אחר כך.
לכן, מה שקרה אחרי ההפסד למכבי תל אביב, היה הדוגמה המובהקת לתרבות החדשה במכבי חיפה. השלט הברור ביותר לעידן החדש במועדון. לא עוד גרגרנים שבעים שכלום לא מרצה אותה, אלא מועדון עם חשיבה אירופית אמיתית. במידה רבה, האוהדים הם אלו שהחזירו את מכבי חיפה לאירופה. הם אלו שצמצמו את הפער שיצר מיץ' גולדהאר.
ספק אם היתה כאן תופעת קהל כל כך חשובה כמו זו של מכבי חיפה בשנים האחרונות. מאז בית"ר ירושלים של שנות ה-90, לא היה כאן אירוע כזה. במכבי חיפה קם לו דור חדש של אוהדים שהחליט להפסיק להתבונן בכעס במועדון שלו שוקע בבוץ, וממש בכוחות עצמו מסייע לו לעבור מימי השקיעה של פעם, לזריחה המחודשת שאמש הגיע לשיא עוצמתה. אז אתם תמשיכו להגיד כמה התואר הזה לא כזה גדול וכמה פעם למכבי חיפה היו קבוצות הרבה יותר מפוארות. אבל הם, האוהדים, גם אלו שאולי יסכימו איתכם, יבואו שוב למלא את היציע.
סמי עופר. היכל כדורגל (אלן שיבר)